<h1>ארחות חיים הלכ' קדושין סימן ו'</h1>
<h2>דף ו.</h2>
והאיש שאמר הריני אישיך הריני בעליך וכיוצא באלו [בזה] אינה מקודשת כלל אבל כל לשון שהיא מכרת בו שקנאה הרי היא מקודשת. כגון הרי את אשתי הרי את ארוסתי קנויה לי ברשותי זקוקה לי לקוחה לי חרופתי (כיהודה) [ביהודה] מקודשת [ודאי]. מיועדתי מיוחדתי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי תפוסתי [עצורתי] תחתי מקודשת מספק. והוא שמדבר עמה על עסקי קדושיה. והר"ף כתב ואהנך לישני דספק קדושין קאי. אבל אלישניא דקדושין ודאי אפילו בלא מדבר עמה על עסקי קדושיה מקודם לכן מקודשת.
<h2>דף ט.</h2>
שטר קידושין שכתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת לפי שאין האשה מתקדשת אלא לדעתה שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר והלכה לדעתה. והר"ף כתב נכתב שלא מדעתה אעפ"י שקבלתו מדעתה אינה מקודשת.
<h2>דף יב:</h2>
ואסור לאדם לקדש אשה בלא שדוכין או בשוק. ואם קדש קדושיו קדושין גמורין ומכין אותו מכת מרדות. האומר לאשה התקדשי לי בדינר נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת. אמרה תנהו לאבא תנהו לאביך על מנת שיקבלם לי מקודשת.
ונהגו כל ישראל [לקדש] בכסף ולא באחד משני דרכים אחרים. ואין מקדשין בביאה והמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות. אע"פ שקדושיו קדושין גמורין.
<h2>דף מא.</h2>
מצוה שיהיה האיש מקדש יותר משלוחו וכן האשה שתתקדש בעצמה יותר משלוחה. ואע"פ שיש רשות (לקבל) [לאביה] לקדש בתו עד שתבגור מצות חכמים היא שלא יקדש אדם בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. והר"ף ז"ל כתב ודוקא בימיהם שהיו ישראל רבים במקום אחד אבל עתה שאנו מתי מעט רגילין לקדש אפילו קטנה שמא יקדמנו אחר. בשם הרמנ"ע. ומהאי טעמא (אין) [נמי] כונסין נשים נדות ועושין חופה אע"פ שהן נדות רק (שהיו מודעיעין) [שמודיעין] לחתן אע"פ שבימיהם לא היו עושין כך אך ר"י מחמיר שלא לכנוס שום נשים נדות (שמא) [דשמא] חבת ביאה קונה ונמצאת החופה תלויה ועומדת. עכ"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל המקדש את הנדה הרי זו מקודשת קדושין גמורין ואין ראוי לעשות כן ע"כ וכן נמי כתב הר"י בר' ראובן ז"ל שהנדה אינה ראויה להכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר שאין חופה אלא ייחוד לשם נשואין ונדה אסורה להתיחד וכן כתבו הגאונים ז"ל. מיהו הרמב"ן ז"ל כתב ובדיעבד מותר. ועל זה נהגו בארץ פרובינצא ובצרפת להושיבה בקתדרה קודם החופה שתי שבתות להודיעה שתנשא לסוף שתי שבתות כדי שיהא לה שהות לספור שבעה נקיים אם ראתה דם חמוד ולטבול קודם שתנשא. ודין אשה שתבעוה לינשא תמצא בהלכות נדה בארוכה בע"ה.
ולא יקדש אדם אשה עד שיראנה. וכן אין ראוי לאיש לקדש קטנה.
<h2>דף מג.</h2>
האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה פלונית הן הן שלוחיו והן הן עדיו. והר"ף ז"ל כתב וצ"ע [א"ה זה מבואר ג"כ ברמב"ם פ' ג' הל' ט"ו שהעתיקו לעיל בדין ג' רק שהעתיק בקיצור ודילג דין זה] אם נאמר כן גבי שלוחי אשה לקבל גטה או קדושיה.
